מרוקו ומדינות אמריקה הלטינית: שינויים אסטרטגיים מחזקים את עמדתה של מרוקו בנושא הסהרה

יחסי מרוקו עם מדינות אמריקה הלטינית עברו שינוי עמוק בשנים האחרונות, אשר בא לידי ביטוי בשטח בהתקרבות פוליטית גוברת ודיפלומטיה פעילה שהניבה עמדות התומכות בשלמותה הטריטוריאלית של הממלכה. האחרון מבין הצעדים הללו הגיע מאקוודור, אשר הודיעה רשמית ביולי 2025 על ביטול ההכרה שלה במה שמכונה "רפובליקת הסהרה", והצטרפה לרשימה הולכת וגדלה של מדינות ביבשת אשר תיקנו את עמדותיהן המסורתיות בנוגע לסכסוך המלאכותי סביב הסהרה המרוקאית.

החלטה זו, המייצגת התפתחות איכותית בעמדתה של אקוודור, אינה ניתנת להפרדה מהפעילות הדיפלומטית הפעילה שמובילה מרוקו בהנהגתו של הוד מלכותו המלך מוחמד השישי, במיוחד בכל הנוגע למרחבים גיאופוליטיים אשר עד לאחרונה נחשבו לבעלי ברית מסורתיים של התזה הבדלנית. שינוי זה הוא תוצאה ישירה של מעורבותה הפעילה של הממלכה בגישה המבוססת על דיאלוג, שותפויות רב-ממדיות וכבוד הדדי לעקרונות הריבונות ואי-התערבות בעניינים פנימיים.

במשך עשרות שנים, כמה מדינות באמריקה הלטינית תמכו בחזית הפוליסריו, המונעת על ידי נטיות שמאל רדיקליות וקביעות אידיאולוגיות של המלחמה הקרה. עם זאת, השנים האחרונות חשפו את השחיקה של שיח זה לנוכח עלייתן של גישות פרגמטיות יותר שלוקחות בחשבון אינטרסים כלכליים ופוליטיים. מרוקו מינפה בחוכמה גישה זו כדי לפתח את יחסיה הדו-צדדיים עם מספר מדינות, כגון קולומביה, ברזיל, צ'ילה, פרגוואי, פרו וגואטמלה.

החלטתה האחרונה של אקוודור מאשרת מגמה חדשה זו, המגיעה בהקשר של סדרת סקירות שביצעו מדינות כמו פרו (2023), אל סלבדור, פרגוואי והרפובליקה הדומיניקנית, שהחליטו לבטל או להשעות את הכרתן בישות המדומה ולאשר את תמיכתן בפתרון פוליטי בחסות האו"ם.

למרות שינויים אלה, המודל המרוקאי של שיתוף פעולה דרום-דרום מתגלה כגורם מכריע בשכנוע שותפים חדשים בתקפות ההצעה המרוקאית. הממלכה אינה מסתפקת בדיפלומטיה מסורתית, אלא מסתמכת על שותפויות כלכליות ופיתוחיות אסטרטגיות, כגון שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, ביטחון תזונתי, הכשרה, אנרגיה מתחדשת ובריאות.

ייתכן שיוזמות מלכותיות, בין אם באפריקה ובין אם בדרום האוקיינוס ​​האטלנטי, תורמות להצגת מרוקו כשחקן אזורי אמין הפועל במסגרת לוגיקה של פיתוח משותף. דבר זה מהדהד יותר ויותר בקרב מדינות אמריקה הלטינית המחפשות שותפים הרחק מההגמוניה הכלכלית והפוליטית של המעצמות הגדולות.

מה שבולט בהצהרותיהם של מספר פקידים באמריקה הלטינית הוא שתמיכתם במרוקו אינה מוגבלת עוד לנייטרליות, אלא התרחבה לתמיכה מפורשת ביוזמת האוטונומיה שהציגה מרוקו בשנת 2007 כפתרון רציני וריאלי לסכסוך. תמיכה זו נתפסת כאינדיקטור להכרה גוברת בקהילה הבינלאומית כי ההצעה הבדלנית אינה נהנית עוד מכל תוקף פוליטי או לגיטימציה דיפלומטית.

שינוי זה התחזק על ידי ההכרה האמריקאית בריבונות מרוקו על הסהרה שלה בדצמבר 2020. למרות שלא נקטו בה במפורש רוב מדינות אמריקה הלטינית, החלטה זו היוותה נקודת ייחוס חזקה בדחיפה לאימוץ עמדות חדשות המבוססות על ריאליזם וכבוד לשלמות הטריטוריאלית של מדינות.

לאור דינמיקה זו, ניתן לומר כי מרוקו משיגה התקדמות דיפלומטית מוחשית במרחב הלטינו-אמריקאי, התקדמות המתורגמת להישגים פוליטיים בתוך הקהילה הבינלאומית.

עם כל מדינה שמושכת את הכרתה בישות הפיקטיבית, מתהדקת הלולאה סביב החזית הבדלנית, והלגיטימיות של טיעוניה יורדת בפורומים בינלאומיים, במיוחד לאור הירידה המשמעותית בתמיכה המסורתית באלג'יריה עקב המשברים הפנימיים והחיצוניים שלה.

לסיכום, העמדות העוקבות שנקטו מדינות אמריקה הלטינית, לאחרונה אקוודור, משקפות לא רק הצלחה דיפלומטית מרוקאית, אלא גם מיצוב מחדש גיאופוליטי לטובת סוגיית הסהרה וביסוס מודל מרוקאי מאוזן ויעיל בסביבתה הבינלאומית, המבוסס על כבוד, פיתוח ושותפויות מאוזנות.