- 15:35טראמפ מכריז על מכסים של 30% על מקסיקו והאיחוד האירופי
- 14:53משרד החוץ של טראמפ מתחיל בפיטורים המוניים כדי לעצב מחדש את הדיפלומטיה האמריקאית
- 14:08וושינגטון: מרוקו זכתה לכבוד בתחרות השפים השנתית היוקרתית של השגרירות
- 11:45מיליארדרים ממוצא אפריקאי מטביעים את חותמם בכלכלה האמריקאית
- 11:00הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מעדכנת את התחזית: היצע הנפט עולה, הביקוש יורד
- 10:15הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יותר מ-33,000 מקרי כולרה מאז ינואר, המדינה בכוננות בריאותית גבוהה
- 09:34מרוץ מנהיגות באפריקה האטלנטית: בין שאיפות מתכנסות ליריבויות גיאופוליטיות
- 08:56פרויקט צינור הגז האטלנטי האפריקאי מתקדם: פגישות אסטרטגיות ברבאט עם 13 מדינות אפריקאיות
- 08:08וושינגטון מטילה סנקציות נגד נשיא קובה מיגל דיאז-קאנל בגין הפרות זכויות אדם
עקבו אחרינו בפייסבוק
דונלד טראמפ מחליש בריתות היסטוריות ומשנה את מדיניות החוץ האמריקאית
מאז חזרתו לבית הלבן, דונלד טראמפ יזם שינוי משמעותי בדיפלומטיה האמריקאית, תוך שהוא מאתגר את הבריתות ההיסטוריות של ארצות הברית ומערער את יסודות הסדר הבינלאומי שנוצר מאז 1945. על ידי הבעת כוונתו הפתוחה לצמצם את הנוכחות הצבאית האמריקאית באירופה ועל ידי הגברת ביקורתו על שותפות מסורתיות כמו גרמניה וצרפת, הוא שלח גלי הלם בחוגי מדיניות החוץ המערביים.
מדיניות החוץ של טראמפ מאופיינת בחוסר יכולתה לחזות. למרות שהצהיר על רצונו לסיים במהירות את הסכסוכים באוקראינה ובעזה, לא חלה התקדמות ממשית. במהלך פגישה עם וולודימיר זלנסקי, נשיא ארה"ב הרחיק לכת עד כדי כך שהאשים את אוקראינה באחריות למלחמה, והטיל ספק בסולידריות המערבית לנוכח התוקפנות הרוסית.
אקלים של חוסר אמון זה מתחזק על ידי התקפותיו של טראמפ על מוסדות בינלאומיים. תחת הנהגתו של מזכיר המדינה שלו, מרקו רוביו, משרד החוץ עבר קיצוצים תקציביים ומבניים משמעותיים. ארצות הברית פרשה מארגון הבריאות העולמי ומהסכם פריז לאקלים, והשעתה את תרומותיה למספר סוכנויות של האו"ם, דבר הממחיש ניתוק מוצהר ממולטי-צדדיות.
הסוכנות של ארצות הברית לפיתוח בינלאומי (USAID), כלי אסטרטגי של השפעה הומניטרית אמריקאית, ראתה את תוכניותיה מוקפאות, מה שמעורר דאגה בקרב שותפות אמריקאיות לגבי קיימות הסיוע לפיתוח.
יתר על כן, שאיפותיו הגיאופוליטיות המוצהרות של טראמפ ממשיכות להפתיע. בהזכירו את סיפוח גרינלנד או החזרת השליטה על תעלת פנמה, הוא מלבה בלבול לגבי המטרות האמיתיות של הדיפלומטיה האמריקאית. הצהרות אלה, אף על פי שסביר להניח שלא יצליחו, תורמות לתדמית של חוסר יציבות המרחיקה בעלות ברית ומחזקת את חוסר האמון של יריבים.
בהקשר זה, מספר הולך וגדל של משקיפים שואלים: האם ארצות הברית עדיין ערבה אמינה לביטחון קולקטיבי ולסדר עולמי, או שמא כעת יש צורך לחשוב מחדש על איזון בינלאומי חדש ללא ודאות של תמיכה אמריקאית?